אם יש סיבה אחת שאופנה חסידית לא הוכתרה כז'אנר גאוני עד עכשיו, אנחנו נשמח לשמוע עליה. חיפשנו וחפרנו, פירקנו את "הלוק הדוסי" לפריטים בודדים, ומסקנתנו: גאונות.

 

אבל אנחנו מהמאחרים. ב-1993(!) השיק לא אחר מאשר ז'אן פול גוטייה קולקצייה בועטת וקרא לה "Chic Rabbis".  הקולקצייה הושפעה עמוקות מן הלבוש החסידי של גברים ונשים כאחד, והיתה עשירה מאוד באלמנטים שנלקחו מן העולם הזה ועברו תחת ידיו חסרות העכבות של גוטייה. גוטייה, כמו שרק הוא מסוגל, טשטש וערבב בין המינים כל כך, עד שלא היה ברור מי חובש את הכיפה בבית. גוטייה השתמש בכובעי הפרווה, הציציות, מעילי הקטיפה השחורים, הפאות, הזקנים, התפילין וכיסויי הראש כמו בתבלינים, ופיזר לכל עבר. הוא כמובן עשה את זה בתוספת כמות יפה של שובבות, מכנסי עור, קטיפה ונוצות... הצעד הזה יכול להיות לא לגמרי אחראי כי היה לו סיכוי לקבל ציון גבוה במדד האנטישמיות הבינלאומי… מצד שני, גוטייה נתפס כאמן גאון והזוי מתחילת הקריירה שלו, פחות או יותר, ויש לנו הרגשה שהוא זכה להנחת סלב בעניין הזה. לנו הקולקצייה ההיא נראית כמו אוסף מרשים מאוד של מערכות לבוש כבדות ומרובדות לחורף קפוא בעיר גדולה, מושלגת ואפופת שיק… 

 

ובינתיים, חולפת מולכם בפעם המי יודע כמה, חבורה בת ארבעה-חמישה אברכים צעירים בחליפות שחורות, חולצות לבנות מכופתרות וכובעי שחורים רחבי שוליים. התערובת המזדרזת של שחור ולבן חולפת על פניכם כל כך מהר, ולפני שהספקתם לשים לב לפרטים הקטנים, הם כבר נעלמו מעבר לפינה. קבוצת חוטים ארוכים ולבנים, או פרנזים במונחים אופנתיים, עוד מתנופפת מאחוריהם, מרמזים על ציצית שלמה שנמצאת תחת החולצה המעומלנת.

 

את הנשים, מצד שני, תמצאו מהלכות בנחת וחן, בגרביונים לבנים, חצאיות פליסה או חצאיות בגזרת עיפרון באורך הברך, חולצות מכופתרות וסודרים קטנים מעל בימים קרים יותר. הנשואות שבהן חובשות פאה או כיסוי ראש כלשהו, שני אקססוריז מעניינים בפני עצמם. הצעירות הרווקות בשיער אסוף ונטול אמירה. רובן ככולן לבושות בגוונים כהים של כחול, אפור או שחור, ונראות כמו תלמידות בית ספר אנגלי שמרני בגרסתו המקומית.

 

את הגרביונים הלבנים, אגב, אימצו בלי קשר גם גברים בזרמים חסידיים שונים, והם נוהגים לשלב אותם במכנסים חצאיים המגיעים עד מתחת לברכיים. אומנם המקור ללבוש הזה הוא שנים של מסורת אבל בעינינו מדובר גם בפתיחות אופנתית או לפחות עניין כלשהו בסטיילינג.

 

סליחה, אתם מבני ברק?

צילום: Miri Gurfinkel

 

הלבוש החרדי מאפיין את רוב האוכלוסייה החרדית, בישראל ובתפוצות, ומשמר בעיקר את האופן שבו התלבשו היהודים במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אופנה, כמו כל אמנות או שפה, היא דינמית ומתעדכנת, ולכן, למרות שאולי קל יותר לסווג את כל מי שחרדי כטיפוס מסוג איקס, דווקא דפוסי הלבוש משתנים מאוד ממגזר למגזר. כלומר מה שמלמתבונן מבחוץ יכול להיראות כשטנץ, דווקא מסמל הרבה מאוד למי שמתמצא בניואנסים.  

 

אפשר להגיד הרבה דברים על האוסף הלא ממש מתוכנן הזה של שחור ולבן. הוא שמרני, מאופק, מונוכרומטי, משטיח את הלובשים אותו כי "כולם נראים אותו הדבר". מצד שני הוא אחיד, מוקפד, מאובזר במידה, סמלי, אלגנטי, ועל רקע התרבות המערבית לחלוטין שאנחנו חיים בה, הוא אפילו חתרני! השימוש המעניין בטקסטורות שונות על גבי קטיפה כמו גם השילוב של שחור ולבן בגזרות "מחמירות" מאוד מתחברים לטרנדים סתווים שהוצגו בשנים האחרונות, וגם לטעם האישי שלנו. ואולי גם שלכם? כל עוד מתייחסים אליהם במלוא הכבוד הראוי וכמקור להשראה.