בהתחלה היו העברים. הם חיו בין הרים וסלעים וכל רצונם היה לשבת תחת כיפת השמיים לכבש צלוי ולחם ריחיים. הבגדים שלהם תפקדו בעיקר על תקן כסות צנועה שתגן עליהם משמש קופחת, קוצים ודרדרים. הם ארגו בדים מפשתן וקשרו אותם למותניהם באקססוריז מן התקופה, חבלים. חבלים אגב הם פריט שתמצאו גם בגרסה מודרנית, אבל זה כבר סיפור אחר. לענייננו, הם היו אנשי מדבר עם נגיעות של חוף ים וקצת ירוק, והמלתחה שלהם הותאמה לזה בדיוק ושמרה על קו פרקטי והגיוני. כמו עיצוב שוודי רק בכנענית.

 

העמים הסובבים היו פגניים ברובם, ואהבו להתלבש כמו האלילים והאלילות שלהם, בכל מיני גלימות וחצאיות רקומות חוטי זהב ושני שהביאו מארצות אקזוטיות רחוקות, כמו גם תכשיטי גוף שונים. המצרים למשל התעטרו בצמידי זרוע עבים, כתרי זהב ותכשיטי צוואר מאסיביים, שדימו את צורתו של שריון ונחו על הכתפיים, מסוככים על איזור החזה. איך הם הסתובבו ככה במדבריות כאילו הם חלק מקאסט של סרט וכל התחפושת הזו היא רק עבור הטייק הבא, אנחנו באמת לא מצליחים לדמיין. תארו לכם את עצמכם באמצע יולי, נוטפים מחום ולחות אבל מה? לבושים בשריון פח מעוטר, כתר עם נחש מזדקר בחזית, שניים-שלושה קילו של צמידים, וחנית. הצלחתם? גם אנחנו לא.

 

הגברים של העידן ההוא, לוחמניים לא פחות אגב מאלה של ימינו, גם הם התעטרו בחצאיות וגלימות ומן הסתם סנדלים שטוחים מעור כבשתו של השכן, אותה אחת שזללו לארוחת הערב לפני חודש. כל הלוק הקדום הזה נבע מתנאי שטח והיצע קיימים, ואנחנו, צאצאי פשניסטות המדבר הקדומות, פשוט מעבירים את זה הלאה.

 

וגם את המחלוקות אנחנו מעבירים הלאה, מה חשבתם. ימים לא פשוטים עוברים על כוחותינו. האוויר חם ולח, עצב מהול בשמחה מהולה בדאגה מהולה בגאווה. כל אלה שוטפים את הארץ, ושוב לא שקט. נדמה לנו שחוץ מהבערה החיצונית גם לנשמה הקולקטיבית שלנו נורא נורא ח-ם, ולא רק כי קיץ. דאגה עושה קמטים, מתח עושה קילה, הכל נכון… אבל איך מקלילים את התחושות האלה בימים מדאיגים? שריון מפח הוא בטוח לא התשובה.

 

אנחנו חושבים שאולי חשיבה יצירתית היא דרך טובה ובריאה להתמודד. אז בואו נדבר על אופנה מקומית, ישראלית, מודרנית. הצאצאית המורכבת של אנשי המדבר ושל אלילים ואלילות מתוכשטים, שכבר מזמן עברו מן העולם אבל השאירו לנו פירורי זכרונות והרבה דפוסי התנהגות.  

 

למען הסר ספק, ישראלי זה אופי. לא קונים אותו אונליין וגם לא ממש מוצאים אותו על השער של ווג. אם יש משהו שעומד בבסיס הכי בסיסי של "ישראליות", הוא היכולת שלנו להתנהג כמו זיקית. מן עם כזה מוזר, מפוזר, סתגלן, לפעמים שרלטן, חם ואוהב, מתאחד עוד יותר כשכואב, מסתלבט כשמתאים (וגם כשלא למען האמת), עולה על מדים, על סנדלי שורש או טבע נאות, עושה על האש, יוצא להפגנות, יוצא לבר הכי מחתרתי,  ושוב מתפקד כשקרבי זה הכי, אחותי.

 

אופנה ישראלית היא בדיוק כזו. יש בה את כל הגוונים. ואתם לא חייבים להתעלף על הסטייל של מי שלידכם. מצאנו שיש מספר טיפוסים מרכזיים. הם היו איתנו מהגן ועד בכלל, הם כולם ישראלים במידה שווה ולכל אחד מהם יש תפיסת עולם מאוד אישית שבאה לידי ביטוי גם דרך המלתחה שהם בוחרים לעצמם. אנחנו לא נגלה באיזו קטגוריה אנחנו מרגישים הכי בבית בעולם אבל כן נגיד שעברנו דרך כולן בדרך ושמדי פעם קטגוריה אחת תפורה עלינו יותר מאשר אחרת, ואנחנו מחליפים לפי החשק ומצב הרוח.

 

יש בה את הכל. החל מן הזרוק של החולצה הקרועה עם הג'ינס הגזור, דרך הפאנק שמקבל ביטוי מקומי למרות שהוא באמת מאוד בינלאומי וחובק עולם, ועד למוקפד מקומי, גם הוא מאוד גלובלי אבל עדיין, ישר רואים עליו שהוא ישראלי ואנחנו מאוד אוהבים את זה. מעצבים מקומיים ותיקים שכבר צברו שנים של ותק ומוניטין, מכתיבים קו מאוד נקי ואיכותי. זה לא כל כך משנה אם הם מעצבים רק נעליים או רק תיקים או בכלל חולשים על כל הגזרות. הם משתמשים בחומרים איכותיים ומקפידים על גימורים מושלמים, הן מבחינת העיצוב והן מבחינת הביצוע. מעצבים צעירים נוטים ללכת לכיוון אקספרימנטלי יותר, וגם הקהל שאליו הם פונים, בהתאם. עדיין מחפש, עדיין מתגבש, גמיש, לא מפחד לנסות, להתחפש. עיצוב ישראלי בעינינו הוא המישמש התרבותי הזה שנארז לתוך מוצר אחד, והמוצר הזה הוא הפנים שלנו. בתוך הבית פנימה, ובעולם.

 

אופנה ישראלית

 

אם נעצור שניה ונסתכל במראה, אולי נגלה שבעצם השוני שלנו הוא גם היופי שלנו? שאנחנו כל כך מגוונים וצבעוניים כעם, וכתרבות. שלא כל הצבעים תמיד הולכים ביחד אבל גם שלא כואב מדי לנסות. שגם הפכים נמשכים ועושים את מה שצבעים משלימים עושים, מוציאים את הטוב אחד מהשני.

  

ימים שקטים.